(א) שטרות מקויימים דאם לא היו מקויימים הוה א״ל קיים שטרך וחות לדינא וכמ״ש ר״ס מ״ו ור״ס ס״ב:

אפי׳ שהה כו׳ בפרק הנושא אם החייב מודה פי׳ שמודה שח״ל אלא שטוען ודאי מחל כיון שלא תבעני עד הנה וכדין כתובה המבואר בא״ע סי׳ ק״א דאם שהתה כ״ה שנים ואין שטר כתובתה בידה אינה ניזונית בבית חמיה דאמרינן דמחלה ע״ש אבל אם אין החייב מודה כ״ר סי׳ מ״א [עיין בב״ח]:

(ב) לא אבד בזה זכותו לומר שכבר קבל עליו לגבות חובי מקרקע כל שהו זה ולא יהיה לו זכות על שאר קרקעות דדוקא בכתובה הקילו ואמרינן משום דאחשבה ליטול בין הבנים כדאמרינן פ׳ י״נ וכתבו רבי׳ בא״ע סי׳ ק״ו:

(ג) וחקירה בשטרות ישנים עיין לעיל בסימן ס״א וע״א וכן לקמן סימן קי״א:

(ד) ואין יורדין לנכסיו עד שיודיעוהו ועי׳ בב״י הטעם:

ולקמן יתבאר סימן ק״ו ע״ש אבל מ״ש לקמן בסימן זה ס״ט אינו עניין לכאן דשם מיירי שזה כבר תרעו וביקש זמן מתינו לו ל׳ יום ולכך א״צ להודיעו אא״כ אינו רחוק מכאן אלא יום א׳ או ב׳ ימים לרמב״ם:

(ה) מסלקין אותו פי׳ מלהיות דיין וכן הוא מעשה בגמרא פרק ג״פ:

(ו) טען הלוה מזוייף הוא כו׳ בב״ק דף קי״ב אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר [עי׳ בב״ח שהביא ל׳ הגמרא בדילוג] והן כלל דברי רבינו בסימן זה אלא שמוסיף בהן פרטי דינים לפרשן:

וכתב הרמב״ם כו׳ עד ביד שליש בפכ״ב ממלוה כ״כ:

(ז) ומ״ש לא בא בזמן כו׳ פי׳ ואחר ל׳ יום שקבעו לו לפסול השטר:

ממתינין לו עוד בה״ב שם בגמרא וז״ל בעה״ת שם חלק ח׳ בהענין השלישי בהא נמי עבדינן כרב חסדא דאמר ממתינין אותו בה״ב זימנא בתר זימנא פי׳ לא שיהיו קבועים לו שלשתן יחד אלא נותנים לו יום שני ואם לא יבא נותנים לו חמשה ואם לא יבא נותנין לו שני עכ״ל:

כותבים עליו נדוי וזהו נקרא פתיחא בגמרא ועמ״ש בסמוך:

וממתינין לו בנדוי צ׳ יום פי׳ חוץ מל׳ יום הראשונים ובה״ב וכמש״ר ס״ס זה וז״ל בעה״ת שער ג׳ סוף חלק ח׳ לא בא מנדין אותו וכותבין עליו פתיחא ל׳ ושונין לאחר ל׳ יום אלו ל׳ יום אחרים ומחרימין לאחר ס׳ (וכמש״ר ס״ס ק׳) ולבסוף הצ׳ יורדין לנכסים ומתירין לו הנדוי כדאיתא בהגוזל ובמ״ק עכ״ל ורבי׳ שלא הזכיר שמחרימין אותו אחר ס׳ יום משום דל׳ גמרא נקט שכתב וכותבים עליו פתיחא צ׳ יום והגמרא סמכה שם אמה דאיתא פרק ואלו מגלחין שמחרימין לסוף ס׳ וכן רבינו י״ל שסמך אמ״ש ס״ס ק׳ וגם בעה״ת כתב תחלה שם נדוי ולא הזכיר חרם אלא שבסוף השטר כתבו כמ״ש כאן ובגמרא קאמר טעם דלא כתבתן אדרכתא תוך צ׳ יומי אנכסיה משום דאמרינן דלמא אזוזי קטרח הוא או הלוקח שקנה ממנו ומ״מ כותבין עליו נדוי הואיל שלא בא לזמנם שקבעו לו ר״ן וכתב ר׳ ירוחם שמתרין בו בהתחלת כל ל׳ יום וכשהוא משיב אתינא ולא בא בעדיו לבטל השטר חוזרין ומכריזין עליו הנדוי וכבר כתבתיו לעיל סי׳ י״ט ע״ש:

וכותבין למלוה אדרכתא על נכסיו כתב בעה״ת י״מ שנקרא אדרכתא ע״ש דורך כלומר שיהא דורך ושליט המלוה על נכסיו של לוה ורש״י פי׳ שהוא מל׳ דורך ומשיג כמו פרסא בחלא ולא אדרכיה וכל׳ המקרא מנוחה הדריכוהו ונוסח אדרכתא כ״ר סי׳ ק״ב וע״ל סי׳ ק״ט:

(ח) אבל אם בא ליפרע כו׳ אע״ג דבסי׳ קי״ד נתבאר דגם הלוקח הרשות בידו לסלק הב״ח במעות מכל מקום אינו דומה ללוה דיכול לומר לו לקחת שיעבודי ואם אי אתה נותן לי מעות תוך ל׳ יום אני לוקח שיעבודי אבל הרא״ש כתב שם בפרק הגוזל דחוששין להפסד הלוקח ג״כ ובפרט הואיל ואמר הלוה אתינא ואבטל שטרו וא״כ אין בדין שלא נמתין ללוקח ג״כ צ׳ יום:

(ט) בד״א דאמר אתינא שם מימרא דרבא ור״ל כשתבעוהו בתחלה וגם אח״כ כשהתרו בו בתחלת כל ל׳ יום השיב אתינא. פי׳ שהוא נשמט לומר עתה אבא ואביא ראייה כו׳ האי פי׳ אינו לא בגמרא ולא ברי״ף ולא בהרא״ש ולא ברש״י אלא שהרמב״ם כ״כ בפכ״ב מהל׳ מלוה לכך כתבו ג״כ רבי׳ ופי׳ זה מוכרח הוא דאל״כ אלא שאמר אתינא ואביא מעות ק׳ מ״ש מאם יאמר הריני חייב לשלם ואשתדל מעות דלא היו נותנים לו זמן אלא ל׳ יום הראשונים וכמ״ש שם הרמב״ם בהדיא גם רבינו כ״כ בשמו סי׳ ק׳ אלא מכח שטען ברוצה להביא ראייה לבטל השטר לא כתבינן אדרכתא עד כלות עוד צ׳ יום וצ״ל דמ״מ צריך לטעם הגמרא דלא נחתינן לנכסיה משום דאמרינן דקא טרח בזוזי הוא או לוקח וכ״כ גם הרמב״ם דאל״כ מ״ט ממתינין צ׳ יום לא פחות ולא יותר אלא ודאי אף שאומר אתינא ואבטל השטר אנו חוששין שמשקר או שמתרשל וכשיראה שמנדים אותו יעשה כל אשר בכחו לעשות וישתדל מעות או לזייף השטר וכן בשנייה וכן בשלישי:

כותבים עליו מיד אדרכתא מיד פי׳ בלא זמן כלל כשהשיב כן לשליח ב״ד ראשון כשתבעהו וכ״כ בעה״ת שם חלק ח׳ וז״ל דלא גרע ממי שהלך למד״ה דכיון דלא איפשר להודיעו נפרעין ממנו שלא בפניו וה״נ זה שלא רצה לבא לדון עמו עכ״ל וכ״כ הרמב״ם ריש פ״ב ממלוה דכשאמר מתחלה כשתבעוהו לא אשלם אין נותנין לו זמן כלל וכותבין אדרכתא. מיד ולפ״ז צ״ל דהכי הצעת דברי רבי׳ בד״א דנותנים לו אפי׳ צ׳ יום דאמר אתינא אבל אם הוא מורד. ל״מ דאין נותנים לו צ׳ יום אלא אפי׳ צ׳ יום הראשונים ג״כ אין נותנים לו אלא כותבין עליו אדרכתא מיד וק״ל:

אבל אם הוא מורד ואינו רוצה לבא כו׳ הא דלא כ״ר ג״כ דין דאם אמר אבא ואכרענו דאין נותנים לו צ׳ יום משום דדין זה כ״ר בסי׳ ק׳ ובסימן זה לא איירי אלא בדינים דלא שייך בהו פרעון השתא כגון דאמר אתינא ואבטל שטרא או שמורד ואינו רוצה לבא. וגם אח״כ בסי׳ צ״ט כתב דין זה אם אין לו לשלם ומסי׳ ק׳ והלאה מתחיל לכתוב דין אם ירצה לפרוע ודין גביית המלוה:

וכן אם התביעה כו׳ פי׳ תבעו בשטר פקדון והנתבע טוען שמזויף היא שטרו ומבקש זמן לברר זייופו נותנים לו זמן כפי ראות עיני הב״ד כדין שטר הלואה הנ״ל ובכלות אותו הזמן אין ממתינין לו עוד צ׳ יום כדין בשטר הלואה אע״ג דצועק עוד אביא עדים ואבטל השטר אלא כותבין אדרכתא מיד אחר זמן הא׳ דבפקדון דלא ניתן להוצאה לא שייכי הני טעמי דקאמר הגמרא דלא נחתי לנכסיה עד צ׳ יום וכ״כ המ״מ פכ״ב ממלוה ע״ש ועפ״ז נתברר דאע״ג דהגמרא כתב באומר לא אתינא ובשטר פקדון ל׳ אחד כתבינן עלייהו אדרכתא לאלתר וגם רבי׳ כתב בשניהן כתבינן אדרכתא מיד מ״מ לא שוו לגמרי אלא בהא דבשניהן א״צ להשהות צ׳ יום אבל כל א׳ לפי סברתו והיינו בלא אתינא לאלתר ממש ובשטר פקדון לאחר ל׳ יום וק״ל ועד״ר:

אלא מהלך יום א׳ כבר כתבתי ל׳ הגמרא דאמרי׳ עד דאזל שליחא בג׳ בשבתא ואתא בד׳ כו׳ והיינו יום א׳ והרמב״ם היה גרם דאזיל בתרי ותלת בשבתא ואתא ברביעי ובחמישי וקאי בבי דינא כ״כ המ״מ בפכ״ב ממלוה:

אבל אם הוא רחוק יותר א״צ להודיעו הטפה דלא גרע מהולך למד״ה דאם א״א לאודועיד דנפרעים ממנו שלא בפניו משום דאל״כ כל א׳ ילוה מעות וילך לו למד״ה וה״נ דכוותא בעה״ת:

(י) והא דכתבינן אדרכתא על נכסיו כשלא בא אדלעיל קאי כשאמר אתינא. וכשאמר מתחילה לא אתינא בזה כ״ר אחר כך בסי״ג פלוגתת הרמב״ם והרא״ש עי״ שם ומ״ש בדרישה שם:

חיישינן שמא יתקלקל פי׳ קרקע של מלוה שתבור ותפחות מדמיה רש״י אבל לא חיישנון שמא ג״כ יפחות הקרקע שהוא נוטל וגובה מב״ח שבודאי לא יפחיתנו במזיד אלא אדרבה יעבוד אותה לאכול פירותיו. אלא חששו שמא יארע לו אונס שלא יעבוד קרקע שלו או שאר מכה מן השמים וממילא יופסדו מטלטלין של זה שלא יהיה לו מקום לגבות אבל בגובה קרקע ליכא למיחש להכי דא״כ גם כשישאר ביד הלוה איכא למיחש להכי וק״ל:

(יא) יהבינן להו ביד שליש וכתב בעה״ת שאז יאמרו לו אם לא תביא ראיותך מכאן ועד זמן פלוני ינתן הממון למלוה ואם יראה לב״ד שיש ממש בדבריו נותנין לו זמן צ׳ יום:

אי מרעי ליה פי׳ לשטר:

(יב) אפי׳ אם הוא רחוק מכאן הרבה עד״ר שכתבתי דרבינו ס״ל דאין זה תלוי בי״ב חדש ודלא כבית יוסף:

(6b) אבל כשהוא אומר לא אתינא כותבין אף אמטלטלין כן כתב הרמב״ם שם פכ״ב וכתב דכותבין מיד אפי׳ אמטלטלין והטעם הואיל שאמר לא אתינא הוי כאילו אמר בפירוש שאין לו ראייה ולכן ליכא למיחש שמא המלוה יפסיד המטלטלין:

וא״א לא חילק בזה ר״ל אלא נותנין המטלטלין ביד שליש וקובעין לו ומן וכמש״ר לפני זה בשם הגאונים ועד״ר:

(י) נוסח הפתיחא פי׳ פתיחא הוא נדוי ובערוך כתב שנקרא כן ע״ש שהוא כתב הראשון שכותבין הב״ד דאח״כ כותבין אדרכתא זאח״כ שומא ואח״כ מחלטתא ומל׳ רבינו משמע דנקרא פתיחא ע״ש שפתחו לו בדינא:

ומ״ש וכתחנא ליה בדיניה לקיומו שטריה ר״ל לקיים מה שקבל עליו כפי הנכתב בש״ח ועד״ר:

וקבעינן לי׳ יום פלוני הא דלא כתב וקבענו לו זמן שלשים יום משום דכבר נתבאר לעיל בסימן זה דאין לזה זמן קבוע דפעמים נותנין לו יותר מל׳ יום ולפעמים פחות מל׳ יום ועי׳ בב״י שהביא נ״י שכתב נוסח הפתיחא בע״א בשם הרי״ף ונוסח הפתיחא שכ״ר הוא מבעה״ת שכ״כ בסוף שער ג׳ ע״ש. ובאמת שנוסח הלשון הוא מגומגם חדא מאי והשתא דכתב ועוד אדרכתא מאן דכר שמיה ולכאורה היה נראה לומר דלא כתבו פתיחא זו כ״א אחר כלות הצ׳ יום ובשביל האדרכתא ולהודיע לעולם בשביל מה כתבי לו האדרכתא דהיינו משום דאמר תנו לי זמן ואתינא ואבטל שטרא ועבדינן ליה כדיניה דנותנין לו זמן ובה״ב (פתרנו) [ומ״ש] בו והשתא ר״ל מאחר שעשינו לו כל זה כתבנו עליו נדוי ל׳ יום ועוד ל׳ יום ועוד ל׳ יום ולא רצינו לכתוב עליו אדרכתא כל צ׳ יום דילמא ישתדל מעות כנ״ל. ואחר שראינו אחר צ׳ יום שעדיין לא אתא כתבנו ונתננו לידו אדרכתא ומפרשינן ואזלינן באותו כתב שיהא בידו כח לגבות בו מנכסיו כדי חובו. והכל בכתב א׳ שכותבין לו לאחר צ׳ אלא שמל׳ הגמרא שהבאתי לעיל משמע שכותבון הפתיחא מיד אחר ל׳ יום הראשונים וכן משמע בבעה״ת שם שער ג׳ דין ד׳ וה׳ לכן צ״ל דאין כותבין כל ל׳ פתיחא זו בפעם א׳ אלא לסוף ל׳ ובה״ב כותבין במותב תלתא כחדא כו׳ והשתא כתבינן ליה פתיחא עליה ושמתינן ליה ל׳ יום ואחר אותן ל׳ כתבינן עוד שמשמתינן ליה ל׳ יום אחרינא ואחד כלות הצ׳ יום כותבין כבר החרמנו אותו ולא אתא קדמנא וכתבינן אדרכתא אנכסיה וגם אפשר לומר דבסוף כל ל׳ יום כתבינן באותו כתב דפתיחא הראשונה שהוסיפו לנדותו עוד ל׳ יום על שלא בא ובסוף הצ׳ כתבינן באותו כתב שאחר שלא בא לפניהם אחר כל זה הנה כותבין אדרכתא על נכסיו ואין כותבין לו אדרכתא באפיה נפשיה ונוסח האדרכתא שכתב לקמן ס״ס ק״ב היינו היכא שאין משמתין אותו דאין כותבין עליו פתיחא כגון שאמר הריני משלם ותנו לי זמן שאלוה או אמשכן ונשלם הזמן ולא בא שכותבין תיכף אדרכתא כמ״ש בסי׳ ק׳ וכן משמע ל׳ האדרכתא שם שכתב בה ז״ל אתא פלוני ואפיק ש״ח על פלוני שסכומו כך וכך וזמנו ביום פלוני וקבענו לו זמן ב״ד ולא פרעו וכתבנו לו אדרכתא כו׳ משמע שתכף שנתנו לו זמן ב״ד ולא בא כתבו אדרכתא אבל הכא כיון שצריך לכתוב עליו פתיחא מזכירין ג״כ בסוף הפתיחא את האדרכתא כדי שלא להרבות בכתבים גם מטעם שאם יבוא אחר זמן ויביא עדים לזייף השטר דאז ודאי שומעין לו ומש״ה כותבין הכל יחד כדי שיודע שלא נחלטה קרקע זו אלא משום דלא אתא כל הומנים הללו ומשה״נ נראה דלא קרעו לשטרא אף שכתבו עליו אדרכתא כמו שהיו נוהגין בשאר אדרכתות כמש״ר בסי׳ קס״ב אלא יהיו משלשין השטרות ביד ב״ד או ביד נאמן ודו״ק: